למה אנחנו לא מפסיקים לצפות בריאליטי? הפסיכולוגיה והתרבות שמאחורי הז׳אנר
תוכניות הריאליטי ממשיכות למשוך מיליוני צופים בישראל. מבט על הסיבות הפסיכולוגיות והחברתיות שהופכות אותן לחלק מהשיחה הלאומית.
כמעט בכל עונה מחדש עולה הטענה שהריאליטי מיצה את עצמו, שהצופים התעייפו ושהז׳אנר עומד לפני סוף. ובכל זאת, שנה אחרי שנה, תוכניות ריאליטי ממשיכות להיות מהתוכניות הנצפות בטלוויזיה הישראלית. משתתפים הופכים לסלבריטאים בן לילה, ויכוחים על הדחות ממלאים את הרשתות החברתיות, ופרקי הגמר מושכים קהל עצום. מה גורם לנו לחזור שוב ושוב לתוכניות האלה, גם כשאנחנו מבקרים אותן? במאמר הזה ננסה להבין את התופעה מכמה זוויות: פסיכולוגית, חברתית ותרבותית, ונבחן גם את הצדדים הפחות זוהרים שלה.
הקסם של אנשים אמיתיים
המשיכה הבסיסית של הריאליטי נעוצה בהבטחה לראות אנשים אמיתיים, ולא שחקנים. גם אם כולנו יודעים שהתוכניות ערוכות, מתוסרטות במידה מסוימת ומבוימות, עדיין יש תחושה שמה שקורה על המסך אמיתי יותר מדרמה בדיונית. המשתתפים דומים לנו, מדברים כמונו ומתמודדים עם רגשות מוכרים: קנאה, אהבה, תחרות, פחד מדחייה.
פסיכולוגים מסבירים שבני אדם הם יצורים חברתיים, וסקרנות לגבי התנהגותם של אחרים מוטבעת בנו עמוק. צפייה בריאליטי מאפשרת לנו להתבונן ביחסים חברתיים מקרוב, לשפוט, להזדהות ולהשוות את עצמנו לאחרים, בלי הסיכון שכרוך בכך בחיים האמיתיים. זה סוג של מעבדה חברתית שאנחנו צופים בה מהספה.
הריאליטי כמדורת השבט
בישראל, לריאליטי יש תפקיד חברתי ייחודי. בעידן שבו כל אחד צופה במה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, תוכניות הריאליטי הגדולות הן מהבודדות שעדיין נצפות בשידור חי, באותו ערב, על ידי חלק גדול מהציבור. למחרת בבוקר, בעבודה, בבית הספר ובקבוצות הווטסאפ, כולם מדברים על אותו דבר.
התופעה הזאת מכונה לעתים מדורת השבט, מושג שהיה שמור בעבר לערוץ הטלוויזיה היחיד של המדינה. בחברה מפולגת, שבה יש מעט נושאים משותפים שאינם פוליטיים, הריאליטי מציע שפה משותפת ונושא לשיחה קלה. גם מי שלא צופה בתוכנית נחשף אליה דרך הרשתות, הכותרות והשיחות סביבו.
דרמה, תחרות והזדהות
תוכניות ריאליטי בנויות בקפידה כדי לייצר מתח. התחרות, ההדחות, הבריתות והבגידות יוצרים עלילה שמושכת את הצופה לחזור בכל שבוע. העורכים בוחרים אילו רגעים להציג, אילו משפטים להבליט ואיזו מוזיקה להוסיף, וכך מעצבים דמויות של גיבורים ונבלים.
הצופים, מצדם, מפתחים קשר רגשי למשתתפים. הם בוחרים במי לתמוך, כועסים על מי שנראה להם לא הוגן, ושמחים כשהאהוב עליהם מצליח. בתוכניות שבהן הקהל מצביע, תחושת המעורבות גדלה עוד יותר: הצופה לא רק מסתכל, אלא משפיע על התוצאה. זו חוויה שסדרת דרמה רגילה לא יכולה להציע.
סוגי הריאליטי השונים
הז׳אנר רחב יותר ממה שנדמה. יש בו סוגים שונים, שכל אחד מהם פונה לצורך אחר אצל הצופה:
- תוכניות כישרונות, כמו שירה, בישול או ריקוד, שמציגות מצוינות ומסעות אישיים
- תוכניות הישרדות ומשימות, שמעמידות משתתפים באתגרים פיזיים ומנטליים
- תוכניות מגורים משותפים, שמתמקדות ביחסים בין אנשים שחיים יחד
- תוכניות היכרויות וזוגיות, שעוסקות באהבה, בבחירה ובדחייה
- תוכניות שיפוץ ושינוי, שמציגות תהליך של לפני ואחרי
תוכניות הבישול והכישרונות נתפסות לעתים קרובות כחיוביות יותר, כי הן מתמקדות ביכולות ולא בקונפליקטים. תוכניות המגורים המשותפים, מנגד, נשענות יותר על דרמה בין אישית, ולכן הן גם השנויות ביותר במחלוקת.
הצד האפל של המסך
לצד הבידור, הריאליטי מעורר גם ביקורת רצינית. משתתפים מספרים לעתים על לחץ נפשי כבד, על עריכה שהציגה אותם באור לא הוגן ועל קושי לחזור לשגרה אחרי החשיפה. הפרסום הפתאומי, ובמיוחד התגובות ברשתות החברתיות, יכולים להיות קשים מאוד להתמודדות.
בשנים האחרונות גובר השיח על האחריות של ההפקות כלפי המשתתפים: ליווי פסיכולוגי לפני, במהלך ואחרי התוכנית, הגבלות על סוגי משימות ושקיפות רבה יותר לגבי תהליך העריכה. גם לצופים יש חלק באחריות. ביקורת על התנהגות בתוכנית היא לגיטימית, אבל התקפות אישיות ברשת על אנשים אמיתיים עלולות לגרום לנזק ממשי.
מה הריאליטי מלמד אותנו על עצמנו
אפשר לראות בתוכניות הריאליטי מראה של החברה. הדמויות שהן מבליטות, הערכים שהן מתגמלות והוויכוחים שהן מעוררות מספרים לא מעט על מה שמעסיק אותנו כחברה. תוכניות שמציגות משתתפים מרקעים שונים, למשל, מעלות לדיון שאלות של זהות, מעמד ושייכות, לפעמים בצורה שיח ציבורי רגיל מתקשה לעשות.
לצד זה, כדאי לזכור שהמראה הזאת מעוותת. העריכה, הליהוק והמבנה התחרותי בוחרים להבליט קונפליקטים ולהקטין רגעים שגרתיים. מה שנראה כמו חיים אמיתיים הוא בפועל מוצר טלוויזיוני מעוצב היטב.
לצפות בצורה מודעת
אין שום פסול בהנאה מתוכנית ריאליטי. היא יכולה להיות בידור קליל אחרי יום עבודה, נושא לשיחה עם חברים או הזדמנות לצפייה משפחתית. המפתח הוא לצפות בצורה מודעת: לזכור שהמשתתפים הם בני אדם, להבין שמה שרואים עבר עריכה, ולשים לב איך הצפייה משפיעה עלינו.
כשצופים עם ילדים ובני נוער, כדאי לשוחח איתם על מה שהם רואים. אפשר לשאול איך לדעתם התנהגו המשתתפים, מה היה הוגן ומה לא, ואיך הם חושבים שהעריכה השפיעה על התמונה. שיחה כזאת מפתחת חשיבה ביקורתית על תקשורת, מיומנות חשובה בעולם שבו המסכים נמצאים בכל מקום.
ועוד נקודה למחשבה: רבים מהצופים מודים שהם צופים בריאליטי גם כשהם לא באמת נהנים, מתוך הרגל או מתוך רצון לא להישאר מחוץ לשיחה. כדאי לשאול מדי פעם אם הצפייה עדיין מהנה, או שהיא הפכה לעוד חובה בלוח הזמנים. התשובה הכנה עשויה להפתיע.
הריאליטי הוא הרבה יותר מבידור זול. הוא תופעה תרבותית שמשקפת את הצורך שלנו בקשר, בסיפור ובשיחה משותפת. הוא מושך אותנו כי הוא נוגע ברגשות בסיסיים, ומחבר בינינו כחברה גם כשאנחנו מתווכחים עליו. כשצופים בו בעיניים פקוחות, הוא יכול להיות גם מהנה וגם מעורר מחשבה.
